בעיר פתח תקוה מתגוררים כיום כ- 4,500 ניצולי שואה.
מתוך רצון לכבד את אותם ניצולים ולהעריך את העובדה שהם שרדו את השואה ויכלו לה, הקמנו את המרכז העירוני לתיעוד, לחקר ולהנצחת השואה כדי להעניק להם את היחס המגיע להם ולדאוג לרווחתם האישית. פעילות המרכז עוסקת בתכני מורשת, שואה, מסורת, ערכים ותקומה, מושם דגש רב על תכניות חינוכיות בין-תחומיות המאגדות בתוכן תחומי תוכן ערכיים מגוונים הנוגעים להווייתנו כיהודים וכישראלים במדינת ישראל.
המרכז העירוני להנצחת השואה ע"ש רות טטרקו הוקם בשנת תשס"ה (2005), ביוזמתו של משה פלדמר עת ששימש כחבר מועצת העיר פתח תקווה ועומד בראש המרכז מאז הקמתו ועד היום.
אולם זה מוקדש לזכרה של הגב רות טטרקו והוקם בסיועו של ראש העיר רמי גרינברג.
המרכז העירוני שם לו למטרה לתעד ולהנציח את מאורעות השואה תוך מתן דגש לסיפורם האישי של הניצולים תושבי העיר ולרווחתם.
המרכז רואה חשיבות בציווי "לזכור ולא לשכוח" ופועל לשם כך באמצעות פעילויות חינוכיות, אירועי הנצחה וזיכרון, חיזוק הקשר בין דור הניצולים ובני הנוער ,ייזום סיורים במסלולי "רחובות מעידים", הפקת כתבי עת בהם בני הדור השני והשלישי מספרים את זיכרונות משפחתם.
לצד אילו לא נשכח את חללי "נצר אחרון".במרכז, תערוכות קבע, הרצאות ותכנים לציבור הרחב ולבני הנוער.
מטרות המרכז
- תיעוד עדויות ניצולי שואה תושבי פ"ת.
- בניית מרכז למפגש והתכנסות אשר ישמש את ניצולי השואה ואת ארגוני הקהילות אשר חרבו בשואה.
- הגברת מודעות הציבור בכלל והדור הצעיר בפרט לשואה ותוצאותיה.
- מתן הזדמנות לתלמידים ולילדים להיפגש בדרך בלתי אמצעית עם הניצולים והלוחמים ולהיחשף לגבורה ולחיים בשואה ובתקומה.
עיקרי תוכנית הפעולה
- לימוד ומחקר השואה ולקחיה בקרב בני הנוער, בבתי הספר ובמרכז, מתוך עדויות ניצולי השואה.
- הקמת ספריה ובה כתבי ניצולים, ועדויות אודות קהילות בשואה וכן ממצאים שיאספו מניצולים.
- הקמת מאגר מרצים אשר יטלו חלק בפעילויות השונות.
- בניית אתר אינטרנט אשר ירכז את המידע שיצטבר ויהווה גם אתר זיכרון
- הצבת עמדות מידע בבתי ספר ובמקומות מרכזים בעיר.
- פיתוח מערכי לימוד לתלמידי בתי הספר להעמקת הנושא וכן:
- עידוד עבודות תלמידים בנושאים משלימים בחקר השואה, יצירת מעורבות בלתי אמצעית עם ניצולי שואה,
- לרבות: מפגשים, הרצאות, דיונים והערכות לקראת המסע לפולין.
- בניית מערכת הדרכה ניידת שפרק זמן קצוב תעבור בכל בתי הספר ותעביר הדרכות לכל שכבות הגילים, ובסיום כל יום הניידת תזווד במרכז.
- הקמת מרכז הדרכה לתלמידים היוצאים למשלחות בפולין וכן איתור מלגות לתלמידים שלא יכולים לצאת לפולין.
שילוב המרכז בפעילות עירונית
- שילוב ניצולים "כאנשי עדות" בהרצאות בקרב בתי הספר ,באירועים בנושא השואה וכדו'.
- הכשרה מיוחדת להרצאות בפני נוער ל"אנשי העדות".
- שיתוף בתכנים ובאירועי הנצחה שונים.
- המרכז יופעל באמצעות הנהלה וצוות היגוי בהם שותפים נציגי העירייה, ואנשי ציבור.
רות טטרקו, נולדה בשנת 1931 בשם רגינה הודעס בעיירה הרובישוב בפולין שלפני המלחמה.
עם הכיבוש הנאצי אומצה על ידי מורה מקומי וניצלה ממוות בפעם הראשונה. בני משפחתה לא שרדו, והיא נאלצה לעבור ממחנה ריכוז למחנה ריכוז, ניצלה ממוות בזכות תושייתה והמזל שעמד לצידה.
לאחר המלחמה, עלתה לארץ ישראל אחוזת תעוזה ורצון עז להתחיל את חייה מחדש.
רות נישאה לצבי טטרקו, ונולדו להם שני ילדים וחמישה נכדים. היא למדה ורכשה מקצוע בתחום העיצוב והתמנתה להיות המעצבת ראשית של המשביר לצרכן.
במשך השנים שמרה בסוד את שעבר עליה בילדותה. היא השמידה כל עדות לתקופה הנוראה בחייה והסתירה את המספר שהיה מוטבע על ידה. עם השנים נסדקה החומה וארבעים שנה של הדחקה החלו להשתחרר לאטם – דרך הפיסול, הציור והיומן שכתבה, רות השתוקקה להעביר המסר למען הדורות הבאים. יצירותיה הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם. וטיוטת הספר הושלמה בסמוך למותה.
רות נפטרה בשנת 2014, כשעדי נכדתה, מגשימה את רצונה ומוציאה הספר לאור ומחייה שוב את התערוכה עם יצירותיה.
שיר שכתבה רות:
נולדתי בהורבישוב בעיירה עם יהדות פורחת
במשפחה חמה שגידלה אותי בכבוד ובנחת
הימים חלפו וילדותי היתה מאושרת
ואיש לא חלם שיום יבוא וזה יהיה אחרת
ויום בהיר אחד התפרצה השואה
ודם רב החל ניגר על פני האדמה
מי שהייתה לפנים עיר שטופת שמש וירוקה
הפכה לבליל שחור של צעקות ונאקה
את כל שמחת הילדים וההמולה המלבבת
החליף שאון אחר, שאון גלילה של רכבת...
"רכבת המוות" כך כונתה- מבשרת הרעות
שאספה מתוך יושבי העיירות למחנות וגטאות.
ואני צעדתי קטנה בסך לבד ובין המאורעות
חווה ונוצרת בי את כל אותן הזוועות...
את תחינתה של אם לחיי תינוקה האהוב
את בכיו של ילד שנשאר בודד ועזוב
את הרעב, את מסעות הייסורים, את ההשפלות,
את גז היופי, את גז המחלפות.
זוכרת אני גם את כל אותן אהבות
אהבות בצל המוות – בצל המשרפות
הזעקה האילמת מול העולם ששתק
התלוי בצד הדרך וכל מה שנמחק
"מי יצמיחני כנפיים ואמריא רחוק רחוק"
זו היתה משאת נפשי – חלום מתוק מתוק.
ואני ניצחתי את המוות ונותרתי
ואת סיפורי הזוועות לדור ההמשך סיפרתי
כורעת תחת עומס זיכרונותיי
מתוך מאגר מקורותיי
השתדלתי להעביר לדור הצעיר, לדור המובחר
את כל הסיפורים – כי זה מה שנותר
זה נותר וזה חשוב לזיכרון עולמי עולמים
לזכור ולא לשכוח את הזוועות האיומים
שילמדו ויעבירו לבניהם, לנכדיהם הקטנים
וישמרו את המורשת כל השנים
ואני הבמאית והכותבת של סיפור חיי
מבטיחה שלא אומר די
אמשיך לצייר , לפסל, לכתוב ולספר
כל עוד תרצו לשמוע- ללמוד ולשמר.
עיצוב המרכז- המקום עוצב על ידי ססיל ויאנדייר - אדריכלית פנים
האולם מחולק לשלושה חללים עם שלוש כניסות שונות בצורתן וצבען.
הכניסה הראשונה- משולש אדום המסמל אווירת לחץ כאשר בסיסו רחב בתקופה בה היהודים גרו וחיו לצד הגויים ועם עליית היטלר לשלטון, ננקטו צעדים מחמירים כלפי היהודים ותחושת הלחץ מתנקזת לקודקוד העליון של המשולש. צבעו העז מסמל תמרור אזהרה.
בחלל זה מוקמו היצירות המתארות את שיא הזוועות אליהם נחשפה רות כילדה: תחינתה של אם על תינוקה, המשפט 100 ההצלפות, גזיזת מחלפות השיער ועוד.
הכניסה לחלל השני- בצורת מרובע צהוב – משדר לחץ אך מתון במעט- יצירות של ייאוש מהעולם ששתק. הצבע הצהוב מסמל את הטלאי הצהוב שיהודים נאלצו לענוד על בגדיהם. הצורה המרובעת מסמלת תקופה ארוכה בה לא הייתה ליהודים אפשרות בחירה מאחר והיו במחנות וגטאות.
הפרידה, מי יצמיח לי כנפיים- חלומות לבריחה לעולם טוב יותר.
הכניסה לחלל האחרון- העיגול הירוק. ירוק מסמל: טבע, צמיחה, חיים חדשים, פריחה, בריאות, רוגע, תקווה והעיגול מסמל את מחזור החיים. בחלל זה מוקמו היצירות של "אני ניצחתי", "חיה אחיה" – שהיצירה האחרונה הממוקמת בקצה של המרכז, מסמלת את ניצחון הרוח העם היהודי על הכוח והיא הפסל של ברכת הסב את רות נכדתו- לזכות לבנים ובני בנים.
בנוסף, במרכז קיים חדר המדמה מחנה. בחדר יש דרגשים וכשסוגרים את הדלת נשמעים קולות בכי, יידיש ושמע ישראל.