בשנת תרע"ז (1917) נוסד בקרקוב,  המוסד הראשון ברשת מוסדות דתיים\מקצועיים לבנות הקרויים "בית יעקב",ע"י שרה שנירר (1935-1883) שנולדה במשפחה אדוקה של חסידי בעלז, אבל למדה גם בבית ספר פולני. החלה לעבוד בגיל צעיר, כתופרת, כדי לעזור בכלכלת המשפחה. תוך כדי עבודתה השלימה את לימודיה בחינוך וביהדות. מלחמת העולם הראשונה פגעה במשפחתה, והיא נמלטה כפליטה לווינה. בווינה הקדישה עצמה לשליחותה החינוכית ספרותית - להלחם בהשכלה ובחילוניות של הצעירות היהודיות, ולהחזירן אל המסורת הדתית.

כשנסגרו כל בתי הספר היהודיים בצו של הצבא הגרמני ב1939 נאלץ בי"ס בית יעקב לרדת למחתרת. בהמשך קרוב ל-3 שנים נמשכו בו שיעורים חשאיים. מהמקורות ומהמסמכים ההיסטוריים נלמד על האירוע של 93 בנות בית יעקב בקרקוב בקיץ 1942.

ב27 ביולי 1942, תשעים ושלוש התלמידות שלמדו יחד בבית הספר "בית יעקב" בגטו קרקוב התגלו ע"י הנאצים. הנערות, בטווח הגילאים 14- 22, הועברו ע"י שוביהן לבנין אחר, כנראה בתוך הגטו. מעט מאוד ידוע על התנאים הפיזיים בהם הוחזקו הנערות. הן הוחזקו בחדר חשוך אחד בחוסר ידע מוחלט. לבסוף נאמר להן שבליל ה-11 באוגוסט 1942 תבוא קבוצת חיילים גרמנים "לבקר" אותן. משמעות "ביקור" זה לא נעלמה מן הנערות. לפי כך הן החליטו שהגיע הזמן להשתמש ברעל שאותו הכינה מנהלת הסמינר מראש. לפני שהשיבה את נשמתה לבוראה כתבה אחת הנערות, חיה פלדמן מכתב המתאר את שעותיהן האחרונות של הנערות. שני העמודים הכתובים ביידיש מוענו למאיר שנקולבסקי בניו-יורק, מזכיר תנועת "בית יעקב" העולמית.

ושם היה כתוב:
"11 באוגוסט,1942, ידידי היקר מר שנקולבסקי בניו-יורק. 
איני יודעת אם מכתב זה יגיע אליך. האם אתה יודע מי אני? נפגשנו בביתה של גברת שרה שנירר ומאוחר יותר במריאנבד. שמכתב זה יגיע אליך כבר לא היה בין החיים ויחד עמי עוד 92 נערות מ"בית יעקב" בעוד שעות אחדות הכל יגמר. ד"ש למר רוזנהיים ולידידנו גוטמן,שניהם באנגליה. כולנו נפגשנו בווארשה אצל ידידנו שולמן, וגם שולמן היה שם. למדנו שהמדינה אליה מיועד מכתב זה שלחה לנו לחם.

היו לנו 4 חדרים. ב27 ביולי נעצרנו והושלכנו לחדר אפל, היו לנו רק מים. שיננו את דוד בע"פ ושאבנו אומץ. אני לומדת את תורת אמנו שרה אתן, שטוב לחיות למען האלוהים אך גם טוב למות למענו. אתמול ושלשום נתנו לנו מים חמים לרחצה ונמסר לנו שחיילים גרמנים יבואו לבקרנו הערב. אתמול נשבענו כולנו למות. היום נלקחנו כולנו לדירה גדולה ובה 4 חדרים מוארים היטב ומיטות יפות. הגרמנים אינם יודעים שאמבטיה זו היא טהרתנו לפני המוות. היום הכול נלקח מאיתנו וניתנו לנו כותנות לילה. לכולנו יש רעל. כשהחיילים יגיעו, ניקח אותו. 
היום אנו יחד ואנו משננות את הוידוי כל היום. אנחנו לא מפחדות. תודה לך חברי הטוב. יש לנו משאלה אחת, אמור קדיש עבורנו, 93 בנותיך. בקרוב נהיה עם שרה אמנו.
שלך, חיה פלדמן מקרקוב." 

מסמך שני המתאר את האירוע הוא מכתב הנכתב ע"י חנה וייס ב-1947. וייס הייתה תלמידה ב"בית יעקב" והייתה התלמידה ה-94 שנקראה להשגיח על דודה חולה לפני שהקבוצה נתפסה. אחרי שמורותיה וחברותיה נלקחו, בא אליה המנקה של הסמינר ותיארה בפניה את לכידתן והעברתן. היא הצליחה להסתתר בחצר מחוץ לבנין וטוענת ששמעה בפירוט רב את שהתרחש בפנים. במאמרה היא מצטטת מילה במילה את מילות העידוד האחרונות שנאמרו לנערות ע"י מורתן, מתארת כיצד פרצה בבכי היסטרי לאחר ששמעה את החלטת הנערות להתאבד ואיך גורשה מהמקום ע"י אחד החיילים ששמרו על הכניסה לבנין.

בספטמבר 1942 נמלטה חנה וייס מהגטו בזהות לא יהודית ולבסוף הגיעה לקרובי משפחה בבוגוטה, קולומביה. ב1947 שלחה את המסמך המתאר עם מכתב מצורף לאחיה של אחת ממורותיה לשעבר ב"בית יעקב", שחי אז בפלסטינה. המאמר והמכתב פורסמו ב1961 בספר היובל של "בית יעקב".

בתחילת שנות ה-50 התעוררו שאלות בקשר לאירוע. הראשון שפקפק באמיתות המקרה, היה יוסף וולף, יהודי מקרקוב שציין שזוהי בדיה מוחלטת. הוא טען שהתנאים בגטו קרקוב לא אפשרו את התרחשותו של אירוע כזה. בנוסף, ישנם תגובות מ"יד ושם" שמציינות לרוב שהאירוע לא התרחש -"ב-5 השנים הראשונות לאחר השחרור נבדק המכתב בפרטי פרטים בפולין ולא התגלו כל פרטים המאמתים את הסיפור". בנוסף, גרסאות המכתבים שונות בפרטי המיקום(קרקוב \וארשה), בניב היידיש שבו נכתבו המכתבים.

סביר להניח כי מטרת הכתיבה הייתה לצרף את קידוש ה' בימי השואה וקידוש ה' בכל הדורות ולהדגיש את גבורת הרוח. אך אין הדבר סותר שאירוע דומה אכן אירע בנסיבות פחות פומביות ואולי במספרים אחרים משום שהיו מקרים יוצאי דופן בהן חיילים גרמנים לא חשו כבולים להוראות הנאצים על שמירת הגזע.